עם שחר כל בוקר, עוד בטרם יפציע האור על קו ההרים המוריקים, יקום הנער משנתו באוהל הקטן שהקים בלב ההר, בעשר אצבעותיו.
בגבעה שלו, הרחק מרחובות העיר והרעש של החיים המודרניים, הוא מוצא את השקט שלו, את האמת שלו.
הוא יוצא אל המרעה, עם עדרו הצנוע, כובש ברגליו את האדמה הסלעית, שומע את רחש הרוח בין עלי עצי הזית העתיקים, חש את רטט החיים הנובעים מעפר הארץ הזו, המבטיחה והמצפה לשובם של בניה.
הנער הזה, שמתגייס כל יום מחדש לשירותה של הארץ, סופג בליבו את כאבה ואת שמחתה, את חומה ואת עוצמתה.
הוא שומע היטב את כל מה שמדברים עליו. איך קוראים לו "פורע חוק", איך מתייגים אותו כקיצוני, איך רודפים אותו, עוצרים אותו ואת חבריו במעצרים מנהליים ובהרחקות, ובעיקר איך כולם מעבירים עליו ביקורת שאין בה רחמים. באבחת מקלדת ובהינף עט הם יחרצו את דינו. אך הוא בשלו.
הוא שומע, אך הוא אינו נשבר.
כל עלבון וכל השמצה רק מגבירים את נחישותו, מחזקים את שורשיו במקום הזה, שבו עץ האמונה שלו נטוע.
הוא אוהב את הארץ הזאת, לא במילים ריקות ולא באהבה חולפת. הקשר שלו לאדמה הוא קשר של גשם ראשון על אדמה צמאה ויבשה, של חיטה זקופה בשדה בוער בשמש הקיץ, של שורשים שנאחזים עמוק בתוך הסלע
בכל יום מחדש הוא יוצא לרעות את העדר, להכות שורשים בעומק הקרקע, באהבה שאין בה תנאי, במסירות שאין לה קץ. מול העולם כולו, הוא נאחז במרעה שלו, בגבעה שלו, בארץ ישראל. הארץ שציפתה לו אלפיים שנה. והיא מחזירה לו אהבה.
(צילום: משה שלייפר)