שני כפרים במרכז בנימין שהפכו למובלעות בשטח יהודי, ממחישים את המהפך שמתחולל ביו"ש בשנתיים האחרונות, הודות לפעילות אינטנסיבית של אנשי הגבעות.
"הכפר שרוי במצור. מתוך 22,000 דונמים נשארו לנו 2000 בלבד. אין לנו לאן להתפתח, ויש לנו כבר הגירה ברורה החוצה מהכפר. הכל בגלל מאחזי ההתנחלות היהודים שהוקמו בשנים האחרונות סביבנו, ומטרתם היא להשתלט על האדמות באזור כדי שהכפר יהפוך לבית כלא גדול מוקף בהתנחלויות".
את הדברים הללו סיפר בעגמימות השבוע סייל כנען, ראש מועצת הכפר בורקא בבנימין בראיון לערוץ טלוויזיה ערבי, ותיאר בצורה הטובה ביותר מכלי ראשון את המהפך שמתחולל ביחסי הכוחות בשטח בין הצד היהודי לרשות הפלסטינית וזרועותיה העניפות.
על תוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית כתבנו כאן בפעמים רבות. התוכנית אותה הגה מי שהיה אז ראש הממשלה הפלסטיני, התבססה בין השאר על אחד מהעקרונות הפשוטים: יצירת טבעת חנק סביב הישובים היהודים כדי לנתקם זה מזה, למנוע מהם להתרחב ולהפכם בפועל למובלעות בשטח ערבי עויין.
בהיעדר תגובת נגד כלשהי מהצד היהודי שישן בעמידה ואפילו לא היה מודע במשך כמעט עשור לקיומה של התוכנית, התקדמה זו בשטח בקצב מסחרר והחלה לבודד ולחנוק את יישובי יהודה ושומרון אחד אחרי השני. פריצת כבישים מסיבית, אירועים מאורגנים בהשתתפות פעילים זרים להקמת מטעים על גדרות הישובים, בנייה נרחבת שנפרסה על פני ההרים וחריש ערבי "עד התלם האחרון" – כל אלו הביאו בתוך מספר שנים למצב טראגי בו כמעט כל יישוב יהודי ביו"ש מצא את עצמו הולך ומכותר בהשתלטות ערבית. תפיסת הביטחון ששררה במרבית הישובים והאמינה בשמירה חזקה על קו הגדר ותו לא, לא היטיבה גם היא עם המצב ובאזורים כמו מרכז גוש עציון יכולת לצפות במבצעי השתלטות יזומים כאלו מתרחשים לאור יום באופן תדיר עשרה מטרים מגדר הישוב שהתקיימו ללא תגובה כלשהי.
גם אחרי שמימדי הסכנה החלו להיחשף, התחלקו יישובי יהודה ושומרון לשניים. מרביתם הגדול המשיכו לישון, ובודדים ראו בדו"חות מסמרי השיער שפורסמו קריאת השכמה מהדהדת ויצאו למלחמת מאסף כנגד ההשתלטות הערבית – אם באמצעות תמיכה בנקודות התיישבות שמחוץ לגדר ואם בהקמת ועדת קרקעות שתיאבק בבנייה הערבית. אולם אפילו באזורים בהם נרשמה התעוררות של הציבור היהודי, יחסי הכוחות היו ונותרו ברורים מאוד. מאבק התושבים הצליח לעכב ולסכל במעט את תוכניות הבנייה הערבית, אך היווה לא יותר מאצבע בסכר. בישובים היהודים התכנסו לישיבות חירום ודנו בדאגה בדרכי התגובה הנכונות למצב המחמיר, בעוד שברש"פ לעומת זאת התייחסו לתגובת הנגד כלא יותר ממכה קלה בכנף.
בשנתיים האחרונות משהו השתנה. זה קרה הודות למאבק ממושך שניהלו בנקודות ההתיישבות שמחוץ לגדרות לצד הקמת מאסה נוספת של נקודות כאלו שהצליחה להטות את הכף. עד כמה המצב השתנה? מהקצה אל הקצה. האויב שהתרגל להילחם מול שער ריק מצא את עצמו לפתע במלחמת מאסף, מכנס ישיבות חירום דומות להפליא לאלו שהתקיימו בצד היהודי אך לפני מספר שנים, בניסיון למנוע מכפריו להפוך למובלעות בשטח יהודי. התקווה שהנה הם נמצאים כפסע ממדינה פלסטינית דה פקטו, התחלפה אצל ערביי יו"ש בדכדוך, ייאוש ודיבורים על "נכבה שלישית".
לפני שנביא כמה דוגמאות, חשוב להדגיש שהמצב ביהודה ושומרון שונה מאוד מגזרה לגזרה וישנם אזורים שבהם המצב עדיין מדיר שינה ודליל מאוד בהתיישבות יהודית, אך באזורים הולכים וגדלים המציאות משתנה לבלי היכר, לדאבונם של חורשי רעתנו שרואים את מפעל חייהם השטני יורד לטמיון.
החלטתי להתמקד בטור הזה בשני כפרים מרכזיים בבנימין שהפכו ממעוזי השתלטות נרחבים למובלעות בשטח יהודי:
הראשון הוא הכפר בורקא. כפר קטן השוכן בסמוך לכביש 60, אך השטחים עליהם חלש עד לפני שנים בודדות עצומים בהרבה משטחו הבנוי. מתחנת הדלק כוכב יעקב בדרום, גבעת אסף בצפון, ציר 60 במזרח כולל רכס רמת מגרון בו אני מתגורר כיום – ועד פאתי הישוב פסגות במערב.
בכפר מתגוררים עשרות רועי צאן ערבים שהיו רועים עם עדריהם עד לגדרות הישובים ממש, ותפסו שטח של כמעט 20,000 דונמים. בכפר ממש לא הסתפקו ברעיית צאן ופעלו כל העת לביסוס אחיזתם בשטח, באמצעות עיבוד שטחים חקלאיים, בהכשרת חלקות מוקפות בחומת אבן או על ידי בניית "מבנים חקלאיים" בתוך המטעים שאוכלסו כעבור זמן לא רב.
במכשיר הפלאפון שלי שמורים במקום של כבוד מקבץ סרטונים מימי טרום רמת מגרון שחוגגת השבוע 4 שנים מאז עליית הגרעין שלנו לשטח, בהם נראים בין השאר רועי הצאן של בורקא מכינים קפה בשלווה על הכביש המוביל לישוב מגרון 150 מטרים מגדר הישוב.
הקמת הגבעה דחקה בתוך חודשים ספורים את אחיזתם של ערביי בורקא מהרכס שמשתרע ממרחב האמבטיה ועד לתחנת הדלק כוכב יעקב, ומאז ממשיכים בגבעה להגדיל מדי שנה את השטח הנתון לשליטה יהודית במאות דונמים נוספים.
במקביל, בגבעות עוז ציון וצור הראל שממערב לכפר יצרו רצועת הגנה רחבה בין בורקא לישובים גבעת אסף ופסגות, וסיכלו את נסיונות הרש"פ לייצר רצף טריטוריאלי ערבי בין הכפר לעיר אל בירה שנושקת כבר ל"ציר הזבל" המחבר בין בית אל ופסגות.
למרות נטייתם לשקר בלי להניד עפעף בדרך כלל, המצב שתיאר ראש הכפר כנען באותו ראיון לא רחוק בכלל מהמציאות. רועי הצאן היהודים מהגבעות הסמוכות רועים כיום כבר מאות מטרים בודדים מבתי הכפר, ואילו הערבים נאלצים לריב ביניהם על מעט השטח שנותר או למכור את צאנם כפי שקונן כנען בהמשך הראיון. "רבים מהמגדלים מכרו את צאנם בשל היעדר מרעה או מפחד מ"התקפות המתנחלים" בכל פעם שיצאו משטח הכפר". לדבריו, גם ההשתלטות החקלאית על השטח ספגה מכה אנושה. "מתוך 10,000 דונם שהוחזקו באמצעות חקלאות, מעבדים היום חקלאי בורקא 1000 דונם בלבד", טען כנען, שהלין בנוסף כי הרש"פ אינה עוזרת להם די במאבקם כנגד המתנחלים.
מצפון לכפר בורקא שוכנת לה העיירה דיר דבוואן. אם במקרה של בורקא היה מדובר בכפר קטן יחסית גם אם כזה ששלט על שטחים נרחבים, הרי שבדיר דבוואן נתוני הפתיחה היו שונים בתכלית. מדובר בעיירה גדולה ומקושרת, שרבים מבניה אזרחי ארצות הברית ובין תושביה ניתן למצוא שורת אישים מכובדים כמו מושלת רמאללה לילה ע'אנם. אם תהיתם לרגע, עובדת היותם ערבים מודרנים בעלי אזרחות זרה לא הורידה ולו במעט את לאומנותם ועויינתם. להיפך, קשריהם השונים רק גוייסו לטובת המאבק על השטח, ובעוד ידם האחת אוחזת במקל ובמחרשה – ביד השנייה דאגו לרתום את המוסדות השונים, גם אלו הישראלים למרבה הצער, לטובת ההשתלטות העניפה שניהלו סביב הכפר.
השטחים אליהם פלשה העיירה במהלך השנים עצומים וכמעט בלתי נתפסים. מעפרה בצפון ועד לישובים מכמש ומגרון. בכל אחד מצדי הכפר ניתן היה לראות עד לא מכבר זרועות השתלטות ארוכות בדמות מאחזי פלישה ערבים שהורכבו לרוב מאוהלים ובנייה קלה, לצד מבני תעשייה מסיבים יותר ובתי מגורים שהגיעו כמעט למבתרי כביש 60 וכביש אלון.
שדה יונתן, ראשונת הגבעות סביב דיר דבוואן, עלתה לשטח לפני שנתיים בלבד כדי לבלום ברגע האחרון את החנק הערבי על ציר אלון מכיוון הכפר, במקום בו שכנו עד הקמתה שני מאחזי פלישה ערבים שסולקו אחרי מערכה ממושכת על שטחי המרעה. את מלחמת העולם שנפתחה כנגד הגבעה (וזכתה לטור ארוך במדור זה) גם ותיקי הפעילים לא צפו. העיירה שעשתה רושם של מקום שקט ומודרני, התגלתה כמעוז לאומני שזכה לשבחים מקצה לקצה מצד בכירי הרש"פ על מלחמתם האלימה שניהלו קרוב לשנה כנגד הגבעה.
"אוהל התנגדות" הוקם בפאתי הכפר, ושימש כבסיס יציאה ללמעלה מ100 פורעים ערבים ששהו בתורנות במקום מדי לילה וביצעו התקפות המוניות ופעולות טרור כנגד הגבעה. לא פחות מעשרות אירועים של השלכת בקבוקי תבערה, 14 מטענים, 20 אירועי ירי לעבר הגבעה ושורה ארוכה של תקיפות רועים הוציא הכפר בתוך פחות משנה, אך אלו דעכו לאיטן אל מול נחישותם של תושבי הגבעה. במבחן התוצאה רועים תושבי הגבעה כיום את צאנם עשרה מטרים בלבד מקו הבתים בכפר, ו"אוהל ההתנגדות" עומד לו שומם ומתבדר ברוח זכר לקרב האיתנים שהתחולל במקום. זרוע ההשתלטות שנשלחה מהכפר לכיוון הישוב מכמש נגדעה, ורק הולכת ומתקצרת מחודש לחודש עם נטישתם של עוד ועוד מבני השתלטות ערבים.
הקמתה של "החווה של חנינא" לפני כשנה ממזרח לשדה יונתן נתנה מכה אנושה נוספת להשתלטות בצידו הדרומי והמזרחי של הכפר, ומאחזי הפלישה הערבים שעוד נותרו בשטח והשתרעו עד מבתרי כביש אלון ארזו את חפציהם והעתיקו את משכנם למרכז הכפר.
זמן קצר אחרי שדה יונתן הוקמה גבעת אור מאיר בצידו השני השני של הכפר, סמוך לעפרה ומחצבות טריפי. בגבעה התרחש ניסיון התיישבות קודם כשנה וחצי לפני כן, שנתקל בהתקפה של עשרות ערבים ימים ספורים אחרי העלייה ובעקבות פציעתם של שני תושבים ננטש המקום. לפני כשנתיים עלה למקום גרעין חדש, במטרה להיאחז בהר ויהי מה. בשילוב של עדר צאן ועיבוד השטחים באזור הלכה הגבעה וביססה את אחיזתה בשטח, וכעבור שבועות בודדים כבר עזב מאחז הפלישה הערבי שהוביל את תקיפת הגרעין הקודם ונסוג אחורה לפאתי הכפר יחד עם מיטלטליו. כיום חולשת הגבעה על שטח של אלפי דונמים, וכמו בשדה יונתן רועה עדר הצאן של הגבעה עד עשרות מטרים מבתי הכפר ובולם את התפשטותם למרחב.
לפני כשנה עלתה לקרקע בהמשך הרכס החוצץ בין עפרה לדיר דבוואן גבעת אור אהוביה אותה מאכלסות כיום 2 משפחות וגרעין של נערות, ובחודשים האחרונים הצטרפה אליה גבעת נוספת בסוף הרכס שהשלימה את רצועת ההגנה היהודית מצפון לדיר דבוואן. מאז הקמתה כבר גרמה הגבעה לעזיבתם של 2 מאחזי פלישה ערבים בחזרה לתוך הכפר, והיא נמצאת במרחק נגיעה מניתוק דיר דבוואן מגוש הכפרים רמון, טייבה ודיר ג'רר שהופכים את הכפר לחלק מרצף טריטוריאלי ערבי אימתני שמשתרע משילה ועד בואכה יעקב. כשישלימו בעז"ה תושבי הגבעה את משימתם, תהפוך סופית העיירה דיר דבוואן למובלעת בשטח יהודי, ויווצר בפעם הראשונה רצף יהודי בין שני צירי האורך בבנימין – כביש 60 וכביש אלון.
השבוע, מי היה מאמין, הגיעו בדיר דבוואן לייאוש עמוק כל כך עד שהחליטו לתלות את יהבם בטראמפ שיושיעם כמוצא אחרון. תושבי הכפר בעלי אזרחות ארה"ב התבקשו לחתום על עצומה שתשוגר לנשיא ולשגריר האקבי, בקריאה שידאגו לביטחונם שהופר ואדמתם שנגזלת על ידי המתנחלים רעי הלב. "מרבית האזרחים האמריקאים בדיר דבואן הם נשים וילדים, החיים בשלום, מגדלים משפחות ולומדים בבית ספר. עם זאת, הם מתמודדים עם פחד מתמיד מהתקפות מתמשכות של מתנחלים", תיארו בעצומה תוך התעלמות בוטה משורת התקפות הטרור שהוציא הכפר והפיכת היוצרות בין התוקף לקרבן. טראמפ, למגינת ליבם של ערביי הכפר, טרם הגיב למכתבם מכמיר הלב.
כמו שכתבתי בתחילת הטור, אזורים אחרים ביו"ש עדיין רחוקים מאוד מהמצב המשמח בו נמצאות שתי הגזרות הנ"ל שהבאתי כדוגמה, אך המגמה כבר ברורה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. זה כבר לא לדפוק את הראש בקיר במשך שנים.
כל מקום שעם ישראל מתעורר ומחליט לרדת לשטח, זה רק עניין של זמן עד שהאויב נאלץ לסגת ממנו אחורה. כמות האדמות ששבות לידיים יהודיות הולכת ומזנקת משנה לשנה ולנגד עינינו מתרחשת גאולה של ממש. כל שנותר לנו הוא רק להגביר את הקצב, להתגייס ולתמוך כל אחד בדרכו במערכה ובעז"ה לחזות בגאולת ארצנו השלמה בקרוב ממש.