עזיבתו של מאחז הפלישה הערבי השבוע בבנימין הייתה המכה בפטיש של מהפך היסטורי וחסר תקדים שמתרחש לאורך ספר המדבר. עקשנותם של אנשי הגבעות הביאה לא רק לשמירה על השטחים הריקים, אלא גרמה לאויב לסגת ממקומות שכבר פלש אליהם. אלישע ירד.
יותר מ100 גברים עבדו ללא הפסקה במשך ארבעה ימים תמימים על פירוק המבנים ואריזת הציוד. המשאיות הועמסו במהירות האפשרית בזו אחר זו ברכוש שהכילו הבתים, ויצאו לדרכן.
אחדות פנו שמאלה בצומת – לעבר גוש רמאללה, ואחרות לעבר גוש הכפרים טייבה ורמון. רק להתרחק מה"מתנחלים", כמה שאפשר. ביום ראשון בבוקר, נותרו מהמעוז העויין האחרון בשטח רק כמה עצי אקליפטוס שצמרותיהם התבדרו ברוח ואדמה חרבה מרעייה בלתי מבוקרת, זכר לעידן שחלף מן העולם.
כך בא אל קיצו בתחילת השבוע הנוכחי סיפורו ארוך השנים של מאחז הפלישה הערבי מע'ייר א-דיר, שנבנה בתחום השיפוט של הישוב מצפה דני בבנימין ותוקצב בידי הרשות הפלסטינית וארגוני זרים שראו ב כלי ליצירת חנק על הישוב, ונדבך נוסף בתוכנית ההשתלטות הפלסטינית. המאחז הערבי שמנה 150 תושבים, הטיל את חיתתו על האזור במשך שנים ועמד מאחורי שורה ארוכה של תקיפות אלימות וגניבות ביישובי האזור ובבסיס מג"ב הסמוך.
העובדה שהמאחז כולו נבנה באופן בלתי חוקי בשטח C ואפילו פלש בחלקו לשטח הישוב מצפה דני עצמו לא גרמה לרשויות לנקוף אצבע בנידון, ובעוד נקודות ההתיישבות היהודיות באזור נהרסו מפעם לפעם, המאחז הערבי נותר איתן על עומדו ללא פגע. כמו במקרים רבים אחרים במציאות העגומה בה שרויה מדינתו, גם כאן היו אלו דווקא האזרחים שהחזירו את המשילות לשטח, והשלימו בגופם מהלך היסטורי שארך למעלה מעשור של פעילות אינטנסיבית.
ציר אלון שחוצה את מזרח בנימין ומתפתל בין ההרים עד לצפון בקעת הירדן השתנה לבלי היכר בשנים האחרונות. הכביש, יעידו כל תושבי האזור, היה אמנם דליל בכפרים ערבים אך מלא בהשתלטות פלסטינית מסועפת וחדשה כמעט בכל חלק ממנו. זה כמובן לא הסתכם בהשתלטות גרידא. טרור האבנים ובקבוקי התבערה שחוו הנוסעים בכביש על בסיס יומי קטף לעיתים רבות את המקום הראשון והמפוקפק בקרב האזורים המטווחים ביו"ש, ומכת הגניבות שניסו בישובים הסמוכים למגר ללא הצלחה כבר הפכה לחלק מהנוף.
מטרתם של עשרות מאחזי ההשתלטות הערבים שהוקמו לאורך ספר המדבר ותוקצבו בנדיבות בידי הרש"פ וארגוניה, הייתה מוצהרת וברורה בהתאם לתוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית: יצירת חנק ערבי על ציר התנועה היהודי באזור, וחשוב מכך – חיבור גוש רמאללה ושכם עם מרכזי האוכלוסייה הערבית בבקעה בואכה ירדן. לכל מאחז כזה התייחסו בסביבת אבו מאזן כמוצב קדמי לכל דבר ועניין, עד כדי כך ששלחו את שרי הרשות עצמם למבצעי בנייה ליליים לקביעת עובדות בשטח. מצליחים לדמיין את שר התחבורה למשל במדינת ישראל עמל במשך לילה שלם עם אנשי לשכתו על ערבוב מלט וסחיבת בלוקים? נשמע מופרך שיקרה אצלנו, אך זה בדיוק מה שקרה בצד הערבי. בגדיהם של השר ונכבדיו אולי היו מטונפים באבק בסוף הלילה, אך מה יותר חשוב מכך שמבנה בטון ראשון התנוסס במאחז ויושביו קיבלו מוטיבציה ורוח גבית לעוד שנה קדימה.
למען האמת זה לא היה דבר חריג או ייחודי לאזור הזה. על תוכנית פיאד – תוכנית הדגל של הרש"פ שהתקדמה בשטח בקצב מסחרר בזמן שאנחנו ישנו בעמידה כתבתי כאן עשרות פעמים, אולם המהפך שהתחולל בתוך זמן קצר דווקא בגזרה המדוברת הוא דוגמה מעוררת השראה לאלו תהליכים משמעותיים יכולים לקרות כאשר עם ישראל מתעורר ויורד לשטח.
כשהתגוררתי בגבעת מעוז אסתר לפני כ7 שנים, היה ניתן למנות על כף יד אחת את מספר הגבעות והחוות ששכנו לאורך כביש אלון. השליטה הערבית באזור הייתה בלתי מעורערת, ומעט הגבעות שהיו הכילו לרוב בחורים בודדים שהצליחו לחלוש על כמות קטנה של שטח. הערבים היו רועים על גדרות הישובים ממש, שמצידם לא נרתמו במיוחד כדי לסייע לבני הנוער המעטים שניהלו מערכה עיקשת נגדם ונפצעו לא פעם ולא פעמיים בקרבות קשים שניהלו בידיים חשופות כנגד עשרות תוקפים.
יחד עם התמיכה הציבורית שהלכה וגדלה עם השנים, קמו אט אט גבעות וחוות נוספות שהפכו את האזור למעוז התיישבות איתן ומרכזי, וכשזה קרה ב"ה, הסכר נפרץ לגמרי. קצב ההקמה של נקודות ההתיישבות זינק, מאחזי השתלטות ערבים החלו לעזוב בזה אחר זה את השטח, עשרות אלפי דונמים שבו לבעלות יהודית ובמוקדים אסטרטגים בהם הייתה דרושה עד לא מכבר מערכה של עשור לפחות כדי לשנות את המצב, הוכרע האויב בתוך חודשים ספורים והותיר את השטח לרועים היהודים. החידוש המרכזי שהתגלה לפתע היה שעם עקשנות והתמדה ניתן לא רק לשמור על שטחי מולדת שטרם נגזלו, אלא גם להביא לסילוק האויב משטחים שכבר פלש אליהם ואפילו התגורר בהם בעזות מצח במשך עשורים בחסות ההפקרות הישראלית. לא רק יישוב הארץ, אלא גם החלק השני של המצווה – כיבוש והורשה.
אם יש מאבק שראוי לספר בפני עצמו ויידרשו עשרה גליונות לפחות כדי לגולל רק את מאורעותיו המרכזיים זהו המאבק הזה על כביש אלון, חיל החלוץ במערכה על השטחים הפתוחים ביו"ש. אולם כדי להבין את מימדי המהפך ניתן פשוט לקרוא את דבריו של וואליד עסאף שמת השבוע בשעה טובה לאחר שכיהן בעבר כ"שר למאבק בהתנחלויות" מטעם הרש"פ, הגוף שמוביל את ההשתלטות הערבית, שזיקק בכמה משפטים את גודל ההישג. באחד הפוסטים הידועים שהעלה בתקופה האחרונה לפני מותו, ביכה עסאף את העובדה שהשטח שתפסו הגבעות והחוות בגזרת ציר אלון ובקעת הירדן בשנים האחרונות בו קיימת שליטה יהודית רציפה ללא נוכחות ערבית, גדול יותר משטח רצועת עזה כולה. "אנחנו חווים כאן כעת נכבה שלישית", קונן עסאף למראה מפעל חייו שירד לטמיון.
זה אולי יישמע מפתיע, אבל עסאף ממש לא הפריז בתיאוריו. לאורך כביש אלון – מכוכב יעקב דרך רמת מגרון בה אני מתגורר ועד הישוב חמרה בצפון בקעת הירדן משתרע לו רצף טריטוריאלי יהודי ארוך ששטחו לא פחות מ381,000 דונמים, יותר משטחה של רצועת עזה כולה, המורכב מלמעלה מ30 גבעות וחוות. ישנם מקומות בהם רוחבו של הרצף עשרה קילומטרים, לעומת אזורים אחרים שהינו שני ק"מ בלבד, אך זוהי רצועה הרמטית שמנתקת את גושי הבנייה הערבים ואפקטיבית לביטחון עשרות מונים מכל גדר. מעבר לתרומתו בסיכול תוכנית המדינה הפלסטינית, המשמעות הביטחונית שלו היא אדירה. הנה למשל דוגמה שהיכתה בי לאחרונה. עד לפני כמה שנים התרחשו גניבות באופן תדיר של טרקטורים, סוסים וציוד חקלאי בבקעת הירדן. את רוב הציוד והכלים היו מעלים הגנבים דרך הואדיות לגושי האוכלוסייה הערבים באזור רמאללה, שם נוכחותם של כוחות הביטחון דלילה עד לא קיימת. השתתפתי בעבר במספר מרדפים של כוחות אזרחיים שלנו אחרי כלים כאלו שנגנבו וגם הצלחנו ב"ה להשיב את חלקם לבעליהם אחרי שננטשו בבהלה באחד הואדיות, אך לצערי את רובן לא הצלחנו למנוע.
לפני מספר חודשים התרחשה גניבה נוספת בבקעה, הפעם חמורה בהרבה. ערבים שניצלו חוסר תשומת לב של הכוחות, הצליחו לגנוב שופל צבאי בסמוך לכפר עוג'ה א-תחתא ולהיעלם מהשטח. כששמעתי על האירוע התקשרתי מיד לחבר שמנהל את אחת הנקודות באזור ושאלתי אם יש סיכוי שהשופל כבר הוברח לאזור בנימין, ואם יש צורך בעזרה בחיפושים. תשובתו הפתיעה אותי. "אין סיכוי שהוא עבר כאן. הוא בוודאות עדיין בבקעה, אין להם אפשרות כזאת".
אתה בטוח? הקשתי, והתחלתי לעבור איתו על צירי המילוט הקבועים. "100 אחוז. תראה, בכל אחד מהם שוכנת כיום נקודה שלנו", התעקש והוכיח לי בפירוט את צדקת דבריו. "הדרך היחידה שכביכול פתוחה בפניהם היא כביש 449 שעולה ממבואות יריחו, וגם עליה יושבות 4 נקודות שמתצפתות. הסגירה שלנו הרמטית". הוא לא טעה. כמה שעות לאחר מכן אכן אותר השופל בסמוך ליריחו. הגנבים, גם אם רצו להימלט אל שדרת ההר, נאלצו להחביאו בין הבתים הדלילים בבקעה.
המאחז הערבי מע'ייר א-דיר ליד מצפה דני שפירק את בתיו בתחילת השבוע ועזב את השטח, היה המעוז הערבי האחרון באזור הזה. הוא הוקף כבר מארבע רוחות בנקודות התיישבות יהודיות, שטחי המרעה אליהם פלש בשנים עברו נלקחו מאיתו, אולם הוא התעקש להישאר כקוץ בגרון, בסיועם של ארגוני השמאל הקיצוני שפעיליהם שרצו תדיר במאחז וביצעו פרובוקציות.
השבוע, ימים ספורים אחרי שחווה נוספת עלתה לשטח בסמוך אליו, הוא נשבר. "אנחנו מוקפים מכל צד בהתנחלויות", סיפרה בנוגות אחת הערביות שפירקה את ביתה השבוע בראיון לאתר השמאל הקיצוני 'שיחה מקומית'. "המתנחלים באו מוכנים, עם תוכנית, כדי לקחת את האדמה ולגרש אותנו. לפני 7 באוקטובר אסרו עלינו לרעות, אמרנו בסדר. אחר כך הם התחילו להיכנס בין הבתים, ועכשיו הקימו מאחז. אנחנו מתפנים כל אחד למקום אחר, מתפזרים". התיאור אולי נשמע מכמיר לב, אבל כשנזכרים שמדובר בחיילי אויב לכל דבר ועניין שמשמשים כזרוע קדמית בשטח להקמת מדינת טרור בלב הארץ, אי אפשר שלא לחייך בשביעות רצון.
סוף סוף אחרי שנים של התרכזות בתוך תחומי המושב ששירטט לנו המנהל האזרחי מאחורי גדרות הישובים, עם ישראל מתעורר, יוצא לגאול את ארצו ומשיב מלחמה שערה. והאויב, נלחם בכל הכח, לא מוותר – גם לא בוחל באלימות וטרור, אבל נאלץ לסגת מעוד ועוד שטחים שכבש. המערכה לפנינו עוד ארוכה ושוחקת, אך עלינו להרים את הראש, לזקוף קומה ולהודות לקב"ה שזיכנו לגאול את ארצו בתקופה היסטורית כזאת.
