כוחות המשטרה שפשטו באשמורת הבוקר ביום רביעי האחרון על גבעת אור מאיר בבנימין, השאירו אחריהם הרס וחורבן. בתי המגורים, דיר העיזים ומיכלי המים הושחתו עד היסוד, כדי להקשות על התושבים עוד יותר לשקם הכל מחדש.

אם היינו מצפים לסימני ייאוש כלשהם בקרב תושבי אור מאיר שההרס השבוע ממש לא היה הראשון שחוו, הרי ששם הדבר אפילו לא עלה על דל מחשבתם. גם אם הדרך רצופה ייסורים, משוכנעים בגבעה, עקשנותם תנצח לבסוף ועל ההר הזה יקום יישוב.

אולם הדבר שבעיניהם מהווה הניצחון האמיתי הוא התקדמות המערכה שנמשכת כל העת על השטחים הפתוחים באזור. עד לפני שנתיים היה מלא רכס טריפי הממוקם על כביש 60 בין בית אל לעפרה במאחזי פלישה ערבים שתקצבה הרש"פ. אלו רעו עם צאנם עד פאתי הישוב עפרה, וחלשו באופן מלא על צדי הכביש הראשי.

הקמת הגבעה סימנה את תחילתו של המהפך. גרעין ההתיישבות הראשוני שעלה לשטח הקים אוהל זמני ודיר לעדר העיזים שהובא, וכבר בימים הראשונים החל לרעות את הצאן במרחב. הערבים ממאחזי הפלישה הסמוכים שנוכחו לראות כי בעלי בית חדשים הגיעו לגזרה, ניסו ככל יכולתם למנוע את השבת השטח לידיים יהודיות ואף ביצעו לשם כך מספר תקיפות אלימות, אך רועי הגבעה נותרו איתנים על עומדם.

העקשנות שהפגינו הרועים הצעירים להתייצב יום למחרת בשטחי המרעה בכל מצב, גם אחרי אירועי תקיפה קשים, סדקה אט אט את חוסנו של האויב, שהחל לסגת מעוד ועוד שטחים ואף לפרק את בתיו ולעזוב פנימה אל תוך הכפרים.

שנתיים בלבד אחרי הקמתה, חולשת כיום הגבעה על קרוב ל5000 דונמים – מקצה הישוב עפרה ועד פאתי הכפר דיר דבוואן, שחלקם מעובדים בידי התושבים וחלקם ומשמשים למרעה.

"בעיני ההישג הגדול שלנו ב"ה הוא שהצלחנו לעשות את כל זה למרות כל מסעות ההרס שעברו עלינו עד היום", אומר יצחק ויסמן, שמתגורר עם משפחתו בגבעה. "הקפדנו תמיד שלא משנה מה קורה, גם אם חווינו פינוי, תקיפה או כל קושי אחר שהמערכה תימשך בכל מצב".

"כשאתה מסתכל היום על פירות העקשנות אתה מבין מה חוללנו בשטח. כשהגענו לכאן הערבים היו חורשים את שדות החיטה שלהם צמוד לבתי הישוב, היום הם כמעט ולא יכולים לצאת מהכפר והאזור כולו בשליטה יהודית. יש לזה משמעות ביטחונית אדירה ברמה הישירה, ולא פחות במישור האסטרטגי של סיכול המדינה הפלסטינית", משתף ויסמן בסיפוק.

"היינו שמחים שמדינת ישראל הייתה תומכת בפועל בהתיישבות ביו"ש ועושה בעצמה את מה שאנחנו צריכים לעשות בכוחותינו הדלים, אבל זה המצב כיום ואנחנו גאים להיות בחוד החנית. שום דבר לא יעצור אותנו מלגאול את הארץ, ובעז"ה נראה בקרוב את הגבעה הופכת לישוב קבע פורח", הוסיף ויסמן.

שנתיים בדיוק חלפו מאז הלילה המרגש בו עלינו לגבעת אור מאיר.
זה היה בג' בסיוון, באישון לילה. כמה נערים עם ציליה על אדמת טרשים. "לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל."

שנתיים בלבד חלפו, אם כי לפי כמות המאורעות והפינויים שעברנו נדמה שאנחנו כאן כבר שנים… ברוך ה', למרות כל המשברים אנחנו כאן בשטח – חזקים ומבוססים מתמיד.

שנתיים חלפו, ואותה הצילייה הקטנה שהייתה מובלעת קטנטנה בתוך גוש כפרים ומאהלים ערבים, שינתה את המציאות מקצה לקצה. כיום – המגמה התהפכה ומאהלים ערבים נוספים עוזבים את השטח, והשליטה היהודית חוזרת להרי בנימין.

שנתיים בהם החזרנו 6,000 דונמים של אדמת אבותינו לידיים יהודיות. הקרדיט הגדול מגיע ללוחמות שלנו בשטח – עדר העיזים איתו יצאנו בוקר בוקר לגאול את אדמתנו. שנתיים בהם חרשנו שדות שעורה ונטענו מטעי שזיפים. והאדמה מחזירה לנו אהבה.

וההתפתחות היא גם בתחום הבניה והתשתיות – פרצנו וכבשנו שלושה שבילי גישה באורך של מאות מטרים, צירים חשובים שמחזקים את אחיזתנו בשטח.

לפני כחודשיים הצטרפה אלינו המשפחה החלוצית הראשונה ובקרוב המשפחות הבאות בעז"ה, שיבואו ליישב איתנו את ארץ ישראל.

שנתיים עברו, ואנחנו עם הפנים קדימה:
ממשיכים בכל הכוח לגאול אדמות נוספות, להוסיף משפחות ולהגדיל את שטחי המרעה והחקלאות.

שנתיים חלפו להם, וזאת ההזדמנות לעצור ולהגיד תודה רבה לכל התומכים והשותפים ותושבי האזור שעזרו לנו להגיע לאיפה שאנחנו היום, בלעדיכם לא היינו מצליחים!

בסרטון שצילמנו בליל ההקמה, אפשר לראות את הרגעים הראשונים אחרי העלייה לנקודה (החבר'ה בסרטון עוד מותשים מהליכה רגלית של כמה קילומטרים לכיוון הגבעה משום שעוד לא היה שביל גישה). הנחישות והאחיזה בארץ של החבר'ה האלה, זאת הדרך לגאולה!

יותר מ100 גברים עבדו ללא הפסקה במשך ארבעה ימים תמימים על פירוק המבנים ואריזת הציוד. המשאיות הועמסו במהירות האפשרית בזו אחר זו ברכוש שהכילו הבתים, ויצאו לדרכן.

אחדות פנו שמאלה בצומת – לעבר גוש רמאללה, ואחרות לעבר גוש הכפרים טייבה ורמון. רק להתרחק מה"מתנחלים", כמה שאפשר. ביום ראשון בבוקר, נותרו מהמעוז העויין האחרון בשטח רק כמה עצי אקליפטוס שצמרותיהם התבדרו ברוח ואדמה חרבה מרעייה בלתי מבוקרת, זכר לעידן שחלף מן העולם.

כך בא אל קיצו בתחילת השבוע הנוכחי סיפורו ארוך השנים של מאחז הפלישה הערבי מע'ייר א-דיר, שנבנה בתחום השיפוט של הישוב מצפה דני בבנימין ותוקצב בידי הרשות הפלסטינית וארגוני זרים שראו ב כלי ליצירת חנק על הישוב, ונדבך נוסף בתוכנית ההשתלטות הפלסטינית. המאחז הערבי שמנה 150 תושבים, הטיל את חיתתו על האזור במשך שנים ועמד מאחורי שורה ארוכה של תקיפות אלימות וגניבות ביישובי האזור ובבסיס מג"ב הסמוך.

העובדה שהמאחז כולו נבנה באופן בלתי חוקי בשטח C ואפילו פלש בחלקו לשטח הישוב מצפה דני עצמו לא גרמה לרשויות לנקוף אצבע בנידון, ובעוד נקודות ההתיישבות היהודיות באזור נהרסו מפעם לפעם, המאחז הערבי נותר איתן על עומדו ללא פגע. כמו במקרים רבים אחרים במציאות העגומה בה שרויה מדינתו, גם כאן היו אלו דווקא האזרחים שהחזירו את המשילות לשטח, והשלימו בגופם מהלך היסטורי שארך למעלה מעשור של פעילות אינטנסיבית.

ציר אלון שחוצה את מזרח בנימין ומתפתל בין ההרים עד לצפון בקעת הירדן השתנה לבלי היכר בשנים האחרונות. הכביש, יעידו כל תושבי האזור, היה אמנם דליל בכפרים ערבים אך מלא בהשתלטות פלסטינית מסועפת וחדשה כמעט בכל חלק ממנו. זה כמובן לא הסתכם בהשתלטות גרידא. טרור האבנים ובקבוקי התבערה שחוו הנוסעים בכביש על בסיס יומי קטף לעיתים רבות את המקום הראשון והמפוקפק בקרב האזורים המטווחים ביו"ש, ומכת הגניבות שניסו בישובים הסמוכים למגר ללא הצלחה כבר הפכה לחלק מהנוף.

מטרתם של עשרות מאחזי ההשתלטות הערבים שהוקמו לאורך ספר המדבר ותוקצבו בנדיבות בידי הרש"פ וארגוניה, הייתה מוצהרת וברורה בהתאם לתוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית: יצירת חנק ערבי על ציר התנועה היהודי באזור, וחשוב מכך – חיבור גוש רמאללה ושכם עם מרכזי האוכלוסייה הערבית בבקעה בואכה ירדן. לכל מאחז כזה התייחסו בסביבת אבו מאזן כמוצב קדמי לכל דבר ועניין, עד כדי כך ששלחו את שרי הרשות עצמם למבצעי בנייה ליליים לקביעת עובדות בשטח. מצליחים לדמיין את שר התחבורה למשל במדינת ישראל עמל במשך לילה שלם עם אנשי לשכתו על ערבוב מלט וסחיבת בלוקים? נשמע מופרך שיקרה אצלנו, אך זה בדיוק מה שקרה בצד הערבי. בגדיהם של השר ונכבדיו אולי היו מטונפים באבק בסוף הלילה, אך מה יותר חשוב מכך שמבנה בטון ראשון התנוסס במאחז ויושביו קיבלו מוטיבציה ורוח גבית לעוד שנה קדימה.

למען האמת זה לא היה דבר חריג או ייחודי לאזור הזה. על תוכנית פיאד – תוכנית הדגל של הרש"פ שהתקדמה בשטח בקצב מסחרר בזמן שאנחנו ישנו בעמידה כתבתי כאן עשרות פעמים, אולם המהפך שהתחולל בתוך זמן קצר דווקא בגזרה המדוברת הוא דוגמה מעוררת השראה לאלו תהליכים משמעותיים יכולים לקרות כאשר עם ישראל מתעורר ויורד לשטח.

כשהתגוררתי בגבעת מעוז אסתר לפני כ7 שנים, היה ניתן למנות על כף יד אחת את מספר הגבעות והחוות ששכנו לאורך כביש אלון. השליטה הערבית באזור הייתה בלתי מעורערת, ומעט הגבעות שהיו הכילו לרוב בחורים בודדים שהצליחו לחלוש על כמות קטנה של שטח. הערבים היו רועים על גדרות הישובים ממש, שמצידם לא נרתמו במיוחד כדי לסייע לבני הנוער המעטים שניהלו מערכה עיקשת נגדם ונפצעו לא פעם ולא פעמיים בקרבות קשים שניהלו בידיים חשופות כנגד עשרות תוקפים.

יחד עם התמיכה הציבורית שהלכה וגדלה עם השנים, קמו אט אט גבעות וחוות נוספות שהפכו את האזור למעוז התיישבות איתן ומרכזי, וכשזה קרה ב"ה, הסכר נפרץ לגמרי. קצב ההקמה של נקודות ההתיישבות זינק, מאחזי השתלטות ערבים החלו לעזוב בזה אחר זה את השטח, עשרות אלפי דונמים שבו לבעלות יהודית ובמוקדים אסטרטגים בהם הייתה דרושה עד לא מכבר מערכה של עשור לפחות כדי לשנות את המצב, הוכרע האויב בתוך חודשים ספורים והותיר את השטח לרועים היהודים. החידוש המרכזי שהתגלה לפתע היה שעם עקשנות והתמדה ניתן לא רק לשמור על שטחי מולדת שטרם נגזלו, אלא גם להביא לסילוק האויב משטחים שכבר פלש אליהם ואפילו התגורר בהם בעזות מצח במשך עשורים בחסות ההפקרות הישראלית. לא רק יישוב הארץ, אלא גם החלק השני של המצווה – כיבוש והורשה.

אם יש מאבק שראוי לספר בפני עצמו ויידרשו עשרה גליונות לפחות כדי לגולל רק את מאורעותיו המרכזיים זהו המאבק הזה על כביש אלון, חיל החלוץ במערכה על השטחים הפתוחים ביו"ש. אולם כדי להבין את מימדי המהפך ניתן פשוט לקרוא את דבריו של וואליד עסאף שמת השבוע בשעה טובה לאחר שכיהן בעבר כ"שר למאבק בהתנחלויות" מטעם הרש"פ, הגוף שמוביל את ההשתלטות הערבית, שזיקק בכמה משפטים את גודל ההישג. באחד הפוסטים הידועים שהעלה בתקופה האחרונה לפני מותו, ביכה עסאף את העובדה שהשטח שתפסו הגבעות והחוות בגזרת ציר אלון ובקעת הירדן בשנים האחרונות בו קיימת שליטה יהודית רציפה ללא נוכחות ערבית, גדול יותר משטח רצועת עזה כולה. "אנחנו חווים כאן כעת נכבה שלישית", קונן עסאף למראה מפעל חייו שירד לטמיון.

זה אולי יישמע מפתיע, אבל עסאף ממש לא הפריז בתיאוריו. לאורך כביש אלון – מכוכב יעקב דרך רמת מגרון בה אני מתגורר ועד הישוב חמרה בצפון בקעת הירדן משתרע לו רצף טריטוריאלי יהודי ארוך ששטחו לא פחות מ381,000 דונמים, יותר משטחה של רצועת עזה כולה, המורכב מלמעלה מ30 גבעות וחוות. ישנם מקומות בהם רוחבו של הרצף עשרה קילומטרים, לעומת אזורים אחרים שהינו שני ק"מ בלבד, אך זוהי רצועה הרמטית שמנתקת את גושי הבנייה הערבים ואפקטיבית לביטחון עשרות מונים מכל גדר. מעבר לתרומתו בסיכול תוכנית המדינה הפלסטינית, המשמעות הביטחונית שלו היא אדירה. הנה למשל דוגמה שהיכתה בי לאחרונה. עד לפני כמה שנים התרחשו גניבות באופן תדיר של טרקטורים, סוסים וציוד חקלאי בבקעת הירדן. את רוב הציוד והכלים היו מעלים הגנבים דרך הואדיות לגושי האוכלוסייה הערבים באזור רמאללה, שם נוכחותם של כוחות הביטחון דלילה עד לא קיימת. השתתפתי בעבר במספר מרדפים של כוחות אזרחיים שלנו אחרי כלים כאלו שנגנבו וגם הצלחנו ב"ה להשיב את חלקם לבעליהם אחרי שננטשו בבהלה באחד הואדיות, אך לצערי את רובן לא הצלחנו למנוע.

לפני מספר חודשים התרחשה גניבה נוספת בבקעה, הפעם חמורה בהרבה. ערבים שניצלו חוסר תשומת לב של הכוחות, הצליחו לגנוב שופל צבאי בסמוך לכפר עוג'ה א-תחתא ולהיעלם מהשטח. כששמעתי על האירוע התקשרתי מיד לחבר שמנהל את אחת הנקודות באזור ושאלתי אם יש סיכוי שהשופל כבר הוברח לאזור בנימין, ואם יש צורך בעזרה בחיפושים. תשובתו הפתיעה אותי. "אין סיכוי שהוא עבר כאן. הוא בוודאות עדיין בבקעה, אין להם אפשרות כזאת".

אתה בטוח? הקשתי, והתחלתי לעבור איתו על צירי המילוט הקבועים. "100 אחוז. תראה, בכל אחד מהם שוכנת כיום נקודה שלנו", התעקש והוכיח לי בפירוט את צדקת דבריו. "הדרך היחידה שכביכול פתוחה בפניהם היא כביש 449 שעולה ממבואות יריחו, וגם עליה יושבות 4 נקודות שמתצפתות. הסגירה שלנו הרמטית". הוא לא טעה. כמה שעות לאחר מכן אכן אותר השופל בסמוך ליריחו. הגנבים, גם אם רצו להימלט אל שדרת ההר, נאלצו להחביאו בין הבתים הדלילים בבקעה.

המאחז הערבי מע'ייר א-דיר ליד מצפה דני שפירק את בתיו בתחילת השבוע ועזב את השטח, היה המעוז הערבי האחרון באזור הזה. הוא הוקף כבר מארבע רוחות בנקודות התיישבות יהודיות, שטחי המרעה אליהם פלש בשנים עברו נלקחו מאיתו, אולם הוא התעקש להישאר כקוץ בגרון, בסיועם של ארגוני השמאל הקיצוני שפעיליהם שרצו תדיר במאחז וביצעו פרובוקציות.

השבוע, ימים ספורים אחרי שחווה נוספת עלתה לשטח בסמוך אליו, הוא נשבר. "אנחנו מוקפים מכל צד בהתנחלויות", סיפרה בנוגות אחת הערביות שפירקה את ביתה השבוע בראיון לאתר השמאל הקיצוני 'שיחה מקומית'. "המתנחלים באו מוכנים, עם תוכנית, כדי לקחת את האדמה ולגרש אותנו. לפני 7 באוקטובר אסרו עלינו לרעות, אמרנו בסדר. אחר כך הם התחילו להיכנס בין הבתים, ועכשיו הקימו מאחז. אנחנו מתפנים כל אחד למקום אחר, מתפזרים". התיאור אולי נשמע מכמיר לב, אבל כשנזכרים שמדובר בחיילי אויב לכל דבר ועניין שמשמשים כזרוע קדמית בשטח להקמת מדינת טרור בלב הארץ, אי אפשר שלא לחייך בשביעות רצון.

סוף סוף אחרי שנים של התרכזות בתוך תחומי המושב ששירטט לנו המנהל האזרחי מאחורי גדרות הישובים, עם ישראל מתעורר, יוצא לגאול את ארצו ומשיב מלחמה שערה. והאויב, נלחם בכל הכח, לא מוותר – גם לא בוחל באלימות וטרור, אבל נאלץ לסגת מעוד ועוד שטחים שכבש. המערכה לפנינו עוד ארוכה ושוחקת, אך עלינו להרים את הראש, לזקוף קומה ולהודות לקב"ה שזיכנו לגאול את ארצו בתקופה היסטורית כזאת.

אפשר לראות בצד ימין של המבתר את ציר 60 הכביש המרכזי ביו"ש, עד לפני שנתיים שהגרעין של אור מאיר עלו לשטח המבתר הזה היה בשליטה ערבית מלאה, ומידי יום ערבים היו זורקים ממנו אבנים על רכבים יהודים שנוסעים על הכביש.

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ."

שני כפרים במרכז בנימין שהפכו למובלעות בשטח יהודי, ממחישים את המהפך שמתחולל ביו"ש בשנתיים האחרונות, הודות לפעילות אינטנסיבית של אנשי הגבעות.

"הכפר שרוי במצור. מתוך 22,000 דונמים נשארו לנו 2000 בלבד. אין לנו לאן להתפתח, ויש לנו כבר הגירה ברורה החוצה מהכפר. הכל בגלל מאחזי ההתנחלות היהודים שהוקמו בשנים האחרונות סביבנו, ומטרתם היא להשתלט על האדמות באזור כדי שהכפר יהפוך לבית כלא גדול מוקף בהתנחלויות".

את הדברים הללו סיפר בעגמימות השבוע סייל כנען, ראש מועצת הכפר בורקא בבנימין בראיון לערוץ טלוויזיה ערבי, ותיאר בצורה הטובה ביותר מכלי ראשון את המהפך שמתחולל ביחסי הכוחות בשטח בין הצד היהודי לרשות הפלסטינית וזרועותיה העניפות.

על תוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית כתבנו כאן בפעמים רבות. התוכנית אותה הגה מי שהיה אז ראש הממשלה הפלסטיני, התבססה בין השאר על אחד מהעקרונות הפשוטים: יצירת טבעת חנק סביב הישובים היהודים כדי לנתקם זה מזה, למנוע מהם להתרחב ולהפכם בפועל למובלעות בשטח ערבי עויין.

בהיעדר תגובת נגד כלשהי מהצד היהודי שישן בעמידה ואפילו לא היה מודע במשך כמעט עשור לקיומה של התוכנית, התקדמה זו בשטח בקצב מסחרר והחלה לבודד ולחנוק את יישובי יהודה ושומרון אחד אחרי השני. פריצת כבישים מסיבית, אירועים מאורגנים בהשתתפות פעילים זרים להקמת מטעים על גדרות הישובים, בנייה נרחבת שנפרסה על פני ההרים וחריש ערבי "עד התלם האחרון" – כל אלו הביאו בתוך מספר שנים למצב טראגי בו כמעט כל יישוב יהודי ביו"ש מצא את עצמו הולך ומכותר בהשתלטות ערבית. תפיסת הביטחון ששררה במרבית הישובים והאמינה בשמירה חזקה על קו הגדר ותו לא, לא היטיבה גם היא עם המצב ובאזורים כמו מרכז גוש עציון יכולת לצפות במבצעי השתלטות יזומים כאלו מתרחשים לאור יום באופן תדיר עשרה מטרים מגדר הישוב שהתקיימו ללא תגובה כלשהי.

גם אחרי שמימדי הסכנה החלו להיחשף, התחלקו יישובי יהודה ושומרון לשניים. מרביתם הגדול המשיכו לישון, ובודדים ראו בדו"חות מסמרי השיער שפורסמו קריאת השכמה מהדהדת ויצאו למלחמת מאסף כנגד ההשתלטות הערבית – אם באמצעות תמיכה בנקודות התיישבות שמחוץ לגדר ואם בהקמת ועדת קרקעות שתיאבק בבנייה הערבית. אולם אפילו באזורים בהם נרשמה התעוררות של הציבור היהודי, יחסי הכוחות היו ונותרו ברורים מאוד. מאבק התושבים הצליח לעכב ולסכל במעט את תוכניות הבנייה הערבית, אך היווה לא יותר מאצבע בסכר. בישובים היהודים התכנסו לישיבות חירום ודנו בדאגה בדרכי התגובה הנכונות למצב המחמיר, בעוד שברש"פ לעומת זאת התייחסו לתגובת הנגד כלא יותר ממכה קלה בכנף.

בשנתיים האחרונות משהו השתנה. זה קרה הודות למאבק ממושך שניהלו בנקודות ההתיישבות שמחוץ לגדרות לצד הקמת מאסה נוספת של נקודות כאלו שהצליחה להטות את הכף. עד כמה המצב השתנה? מהקצה אל הקצה. האויב שהתרגל להילחם מול שער ריק מצא את עצמו לפתע במלחמת מאסף, מכנס ישיבות חירום דומות להפליא לאלו שהתקיימו בצד היהודי אך לפני מספר שנים, בניסיון למנוע מכפריו להפוך למובלעות בשטח יהודי. התקווה שהנה הם נמצאים כפסע ממדינה פלסטינית דה פקטו, התחלפה אצל ערביי יו"ש בדכדוך, ייאוש ודיבורים על "נכבה שלישית".

לפני שנביא כמה דוגמאות, חשוב להדגיש שהמצב ביהודה ושומרון שונה מאוד מגזרה לגזרה וישנם אזורים שבהם המצב עדיין מדיר שינה ודליל מאוד בהתיישבות יהודית, אך באזורים הולכים וגדלים המציאות משתנה לבלי היכר, לדאבונם של חורשי רעתנו שרואים את מפעל חייהם השטני יורד לטמיון.

החלטתי להתמקד בטור הזה בשני כפרים מרכזיים בבנימין שהפכו ממעוזי השתלטות נרחבים למובלעות בשטח יהודי:

הראשון הוא הכפר בורקא. כפר קטן השוכן בסמוך לכביש 60, אך השטחים עליהם חלש עד לפני שנים בודדות עצומים בהרבה משטחו הבנוי. מתחנת הדלק כוכב יעקב בדרום, גבעת אסף בצפון, ציר 60 במזרח כולל רכס רמת מגרון בו אני מתגורר כיום – ועד פאתי הישוב פסגות במערב.

בכפר מתגוררים עשרות רועי צאן ערבים שהיו רועים עם עדריהם עד לגדרות הישובים ממש, ותפסו שטח של כמעט 20,000 דונמים. בכפר ממש לא הסתפקו ברעיית צאן ופעלו כל העת לביסוס אחיזתם בשטח, באמצעות עיבוד שטחים חקלאיים, בהכשרת חלקות מוקפות בחומת אבן או על ידי בניית "מבנים חקלאיים" בתוך המטעים שאוכלסו כעבור זמן לא רב.

במכשיר הפלאפון שלי שמורים במקום של כבוד מקבץ סרטונים מימי טרום רמת מגרון שחוגגת השבוע 4 שנים מאז עליית הגרעין שלנו לשטח, בהם נראים בין השאר רועי הצאן של בורקא מכינים קפה בשלווה על הכביש המוביל לישוב מגרון 150 מטרים מגדר הישוב.

הקמת הגבעה דחקה בתוך חודשים ספורים את אחיזתם של ערביי בורקא מהרכס שמשתרע ממרחב האמבטיה ועד לתחנת הדלק כוכב יעקב, ומאז ממשיכים בגבעה להגדיל מדי שנה את השטח הנתון לשליטה יהודית במאות דונמים נוספים.

במקביל, בגבעות עוז ציון וצור הראל שממערב לכפר יצרו רצועת הגנה רחבה בין בורקא לישובים גבעת אסף ופסגות, וסיכלו את נסיונות הרש"פ לייצר רצף טריטוריאלי ערבי בין הכפר לעיר אל בירה שנושקת כבר ל"ציר הזבל" המחבר בין בית אל ופסגות.

למרות נטייתם לשקר בלי להניד עפעף בדרך כלל, המצב שתיאר ראש הכפר כנען באותו ראיון לא רחוק בכלל מהמציאות. רועי הצאן היהודים מהגבעות הסמוכות רועים כיום כבר מאות מטרים בודדים מבתי הכפר, ואילו הערבים נאלצים לריב ביניהם על מעט השטח שנותר או למכור את צאנם כפי שקונן כנען בהמשך הראיון. "רבים מהמגדלים מכרו את צאנם בשל היעדר מרעה או מפחד מ"התקפות המתנחלים" בכל פעם שיצאו משטח הכפר". לדבריו, גם ההשתלטות החקלאית על השטח ספגה מכה אנושה. "מתוך 10,000 דונם שהוחזקו באמצעות חקלאות, מעבדים היום חקלאי בורקא 1000 דונם בלבד", טען כנען, שהלין בנוסף כי הרש"פ אינה עוזרת להם די במאבקם כנגד המתנחלים.

מצפון לכפר בורקא שוכנת לה העיירה דיר דבוואן. אם במקרה של בורקא היה מדובר בכפר קטן יחסית גם אם כזה ששלט על שטחים נרחבים, הרי שבדיר דבוואן נתוני הפתיחה היו שונים בתכלית. מדובר בעיירה גדולה ומקושרת, שרבים מבניה אזרחי ארצות הברית ובין תושביה ניתן למצוא שורת אישים מכובדים כמו מושלת רמאללה לילה ע'אנם. אם תהיתם לרגע, עובדת היותם ערבים מודרנים בעלי אזרחות זרה לא הורידה ולו במעט את לאומנותם ועויינתם. להיפך, קשריהם השונים רק גוייסו לטובת המאבק על השטח, ובעוד ידם האחת אוחזת במקל ובמחרשה – ביד השנייה דאגו לרתום את המוסדות השונים, גם אלו הישראלים למרבה הצער, לטובת ההשתלטות העניפה שניהלו סביב הכפר.

השטחים אליהם פלשה העיירה במהלך השנים עצומים וכמעט בלתי נתפסים. מעפרה בצפון ועד לישובים מכמש ומגרון. בכל אחד מצדי הכפר ניתן היה לראות עד לא מכבר זרועות השתלטות ארוכות בדמות מאחזי פלישה ערבים שהורכבו לרוב מאוהלים ובנייה קלה, לצד מבני תעשייה מסיבים יותר ובתי מגורים שהגיעו כמעט למבתרי כביש 60 וכביש אלון.

שדה יונתן, ראשונת הגבעות סביב דיר דבוואן, עלתה לשטח לפני שנתיים בלבד כדי לבלום ברגע האחרון את החנק הערבי על ציר אלון מכיוון הכפר, במקום בו שכנו עד הקמתה שני מאחזי פלישה ערבים שסולקו אחרי מערכה ממושכת על שטחי המרעה. את מלחמת העולם שנפתחה כנגד הגבעה (וזכתה לטור ארוך במדור זה) גם ותיקי הפעילים לא צפו. העיירה שעשתה רושם של מקום שקט ומודרני, התגלתה כמעוז לאומני שזכה לשבחים מקצה לקצה מצד בכירי הרש"פ על מלחמתם האלימה שניהלו קרוב לשנה כנגד הגבעה.

"אוהל התנגדות" הוקם בפאתי הכפר, ושימש כבסיס יציאה ללמעלה מ100 פורעים ערבים ששהו בתורנות במקום מדי לילה וביצעו התקפות המוניות ופעולות טרור כנגד הגבעה. לא פחות מעשרות אירועים של השלכת בקבוקי תבערה, 14 מטענים, 20 אירועי ירי לעבר הגבעה ושורה ארוכה של תקיפות רועים הוציא הכפר בתוך פחות משנה, אך אלו דעכו לאיטן אל מול נחישותם של תושבי הגבעה. במבחן התוצאה רועים תושבי הגבעה כיום את צאנם עשרה מטרים בלבד מקו הבתים בכפר, ו"אוהל ההתנגדות" עומד לו שומם ומתבדר ברוח זכר לקרב האיתנים שהתחולל במקום. זרוע ההשתלטות שנשלחה מהכפר לכיוון הישוב מכמש נגדעה, ורק הולכת ומתקצרת מחודש לחודש עם נטישתם של עוד ועוד מבני השתלטות ערבים.

הקמתה של "החווה של חנינא" לפני כשנה ממזרח לשדה יונתן נתנה מכה אנושה נוספת להשתלטות בצידו הדרומי והמזרחי של הכפר, ומאחזי הפלישה הערבים שעוד נותרו בשטח והשתרעו עד מבתרי כביש אלון ארזו את חפציהם והעתיקו את משכנם למרכז הכפר.

זמן קצר אחרי שדה יונתן הוקמה גבעת אור מאיר בצידו השני השני של הכפר, סמוך לעפרה ומחצבות טריפי. בגבעה התרחש ניסיון התיישבות קודם כשנה וחצי לפני כן, שנתקל בהתקפה של עשרות ערבים ימים ספורים אחרי העלייה ובעקבות פציעתם של שני תושבים ננטש המקום. לפני כשנתיים עלה למקום גרעין חדש, במטרה להיאחז בהר ויהי מה. בשילוב של עדר צאן ועיבוד השטחים באזור הלכה הגבעה וביססה את אחיזתה בשטח, וכעבור שבועות בודדים כבר עזב מאחז הפלישה הערבי שהוביל את תקיפת הגרעין הקודם ונסוג אחורה לפאתי הכפר יחד עם מיטלטליו. כיום חולשת הגבעה על שטח של אלפי דונמים, וכמו בשדה יונתן רועה עדר הצאן של הגבעה עד עשרות מטרים מבתי הכפר ובולם את התפשטותם למרחב.

לפני כשנה עלתה לקרקע בהמשך הרכס החוצץ בין עפרה לדיר דבוואן גבעת אור אהוביה אותה מאכלסות כיום 2 משפחות וגרעין של נערות, ובחודשים האחרונים הצטרפה אליה גבעת נוספת בסוף הרכס שהשלימה את רצועת ההגנה היהודית מצפון לדיר דבוואן. מאז הקמתה כבר גרמה הגבעה לעזיבתם של 2 מאחזי פלישה ערבים בחזרה לתוך הכפר, והיא נמצאת במרחק נגיעה מניתוק דיר דבוואן מגוש הכפרים רמון, טייבה ודיר ג'רר שהופכים את הכפר לחלק מרצף טריטוריאלי ערבי אימתני שמשתרע משילה ועד בואכה יעקב. כשישלימו בעז"ה תושבי הגבעה את משימתם, תהפוך סופית העיירה דיר דבוואן למובלעת בשטח יהודי, ויווצר בפעם הראשונה רצף יהודי בין שני צירי האורך בבנימין – כביש 60 וכביש אלון.

השבוע, מי היה מאמין, הגיעו בדיר דבוואן לייאוש עמוק כל כך עד שהחליטו לתלות את יהבם בטראמפ שיושיעם כמוצא אחרון. תושבי הכפר בעלי אזרחות ארה"ב התבקשו לחתום על עצומה שתשוגר לנשיא ולשגריר האקבי, בקריאה שידאגו לביטחונם שהופר ואדמתם שנגזלת על ידי המתנחלים רעי הלב. "מרבית האזרחים האמריקאים בדיר דבואן הם נשים וילדים, החיים בשלום, מגדלים משפחות ולומדים בבית ספר. עם זאת, הם מתמודדים עם פחד מתמיד מהתקפות מתמשכות של מתנחלים", תיארו בעצומה תוך התעלמות בוטה משורת התקפות הטרור שהוציא הכפר והפיכת היוצרות בין התוקף לקרבן. טראמפ, למגינת ליבם של ערביי הכפר, טרם הגיב למכתבם מכמיר הלב.

כמו שכתבתי בתחילת הטור, אזורים אחרים ביו"ש עדיין רחוקים מאוד מהמצב המשמח בו נמצאות שתי הגזרות הנ"ל שהבאתי כדוגמה, אך המגמה כבר ברורה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. זה כבר לא לדפוק את הראש בקיר במשך שנים.

כל מקום שעם ישראל מתעורר ומחליט לרדת לשטח, זה רק עניין של זמן עד שהאויב נאלץ לסגת ממנו אחורה. כמות האדמות ששבות לידיים יהודיות הולכת ומזנקת משנה לשנה ולנגד עינינו מתרחשת גאולה של ממש. כל שנותר לנו הוא רק להגביר את הקצב, להתגייס ולתמוך כל אחד בדרכו במערכה ובעז"ה לחזות בגאולת ארצנו השלמה בקרוב ממש.

גבעת אור מאיר:
מה קורה אצל סמוטריץ'? הרס שני בהתיישבות בתוך שבוע: כוחות משטרה החריבו את גבעת אור מאיר.

כוחות גדולים של משטרה ומנהל אזרחי מלווים בכלים כבדים, פשטו סמוך לשעה 4 לפנות בוקר על גבעת אור מאיר בבנימין והחריבו את בתי המגורים ודיר העיזים, שנהרס בכף הדחפור כשחלק מבעלי החיים עדיין בתוכו.

לאחר ההרס חילצו התושבים גדיות וטליות שנלכדו בין ההריסות ורק בנס לא נפגעו. במקביל להרס, צו שטח צבאי סגור הוטל על הגבעה, וחיילי צה"ל מהפלוגה הגזרתית אף נשלחו באופן מחפיר הבוקר כדי למנוע נוכחות יהודית במקום.

הגבעה הוקמה לפני כשנה וחצי על רכס מדרום לעפרה, וחולשת על שטח של אלפי דונמים שנשמרים בבעלות יהודית בעזרת חקלאות ומרעה. לאחרונה חוותה הגבעה שורת תקיפות מצד ערביי הכפר דיר דבוואן הסמוך, שכללו הרעלה של עדר הצאן בשטחי המרעה ב2 פעמים שונות.

גבעת אור מאיר:
ההרס הבוקר בגבעת אור מאיר, מצטרף להרס נוסף שביצע המנהל האזרחי בגבעת אור נחמן ליד שילה שהוקמה לזכרו של נחמן מורדוף הי"ד. 2 המשפחות שמתגוררות בגבעה פונו אף הן מביתן, ונזרקו החוצה יחד עם חפציהן וילדיהן הפעוטים, שנאלצו לצפות בעיניים פעורות בביתם שנהרס לחתיכות בכף הדחפור. לאחר שהחריבו את בתי הגבעה, הרסו הכוחות גם את כביש הגישה למקום.

שני הפינויים התרחשו תחת סמכותו של השר סמוטריץ', ובהתיישבות העלו הבוקר חשש שמדובר בתחילתו של גל הרס נרחב. "ממשלת הימין יכלה להביא ניצחון בעזה ושינוי אסטרטגי ביו"ש, אך לצערי בשניהם היא הולכת ונכשלת", תקף ישי כלף, תושב אור נחמן שפונה עם משפחתו בשבוע שעבר. "אל מול רפיסות הממשלה שעושה יד אחת עם הרשות הפלסטינית, אנו נמשיך להיאחז כאן בשטח גם אם נפונה 100 פעם".

הצו מרחיק אותו משטחי יהודה ושומרון למשך חצי שנה, אוסר עליו ליצור קשר עם שורת פעילים נוספים ומורה לו באופן חריג אף להתייצב מדי יום בתחנת המשטרה. מדובר בהגבלה חריגה ותקדימית שכמעט ולא נעשה בה שימוש בעבר, וגם במקרים בהם קיבלו פעילים צו מנהלי שהכיל את ההגבלה הזאת, הורה הצו להתייצב בתחנה לעיתים רחוקות יותר כמו אחת לשבוע.

לפני כשבועיים הותקף נחמני ורועים נוספים בשטחי המרעה של הגבעה בידי פורעים ערבים מהכפר הסמוך, שפצעו 2 מהרועים בראש ובגפיים. לתקיפה קדמו 2 אירועי הרעלה בשטחי המרעה, בהם הרעילו ערבים את עדרו של נחמני באמצעות רעל ששפכו לבורות המים ששימשו להשקיית הצאן. חלק מהכבשים ששתו מן המים גססו למוות ונפחו את נשמתן בייסורים, אך חרף מספר תלונות שהוגשו למשטרה המרעילים לא נעצרו עד היום.

"הצו הדרקוני שקיבלתי היום הוא סכין בגב מצד האלוף בלוט", הגיב היום נחמני לצו המנהלי. "במשך חודשים ארוכים אנו חווים כאן טרור על בסיס יומי שכלל 2 הרעלות אכזריות של העדר, אך לא די בכך שבמערכת הביטחון החליטו להשאיר אותנו חשופים ומופקרים ונמנעו ממעצרם של הפורעים, כעת אלוף הפיקוד פשוט מחליט לסייע לאויב ולנסות לגרש אותנו כליל מהשטח".

לדבריו, "בשנה וחצי האחרונות מאז הקמתה, שומרת הגבעה על שטח משמעותי לאורך כבישא 60 ומסכלת פיגועי אבנים וחנק ערבי על הציר. האויב יודע זאת היטב ולכן מנהל מלחמת חורמה בגבעה. בצו הזה האלוף למעשה אומר בבוטות, מעדיף את הטרור הערבי והשתלטות הרש"פ על פניכם. אך שום דבר לא ישבור אותנו, והצו הזה בעז"ה רק יגרום לגבעה עוד יותר להתפתח ולהעמיק שורשים", הוסיף נחמני.

רועה צאן מגבעת אור מאיר הסמוכה לישוב עפרה שהגיע הבוקר להשקות כמדי יום את עדרו בבור המים שבשטחי המרעה של הגבעה, נחרד לראות כי הכבשים הראשונות ששתו מהמים החלו לגסוס בתוך שניות ספורות.

הרועה עצר במיידי את העדר והרחיק את הכבשים מהמקום, תוך שהוא מנסה לטפל בכבשים הגוססות. בגבעה מדווחים כי עד כה 4 כבשים מתו וכבשים נוספות במצב קשה. כוחות צבא ומשטרה הגיעו מאוחר יותר למקום ואספו ממצאים מן הזירה.

מפרטים שהתבררו לאחר האירוע עולה כי כבר בבוקר כשהגיע לשטחי המרעה הבחין הרועה במספר ערבים נמלטים לכיוון הכפר דיר דבוואן הסמוך, אך לא שיער שאלו הרעילו את בור המים. הרעלת העדר מגיעה שלושה שבועות לאחר שפורעים ערבים מהכפר תלו דמוי רובה מפלסטיק על עץ בסמוך לבור המים, ככל הנראה במטרה לשגר איום לרועי הצאן של הגבעה שידירו את רגליהם מן המקום.

מאז העלייה לשטח חווינו עשרות מסעות הרס, תקיפות אלימות מצד הכפרים באזור, חורף קשוח, וכמובן מערכה אינטנסיבית בשטחי המרעה שאפשר להגיד שניצחנו בה לאחר שהשבנו 4,500 דונמים לידיים יהודיות.

ההתקדמות בשטח גדולה ועצומה אך עונת החריש שנפתחת בעוד כשבועיים תכריע את גורלם של כל השטחים שנגאלו.

אם השנה נצליח לעבד את כל השטח הקרקע תעבור באופן מוחלט בפועל לידיים יהודיות. אך אם חלילה השטח יישאר לא מעובד, ישנו חשש כבד שערבים יגיעו ויחרשו בעצמם ולמעשה יבססו חזרה את שליטתם באותן אדמות.

זוהי נקודה הרת גורל בכל שנה, עד כדי כך שחרישים רבים מבוצעים באישון ליל כדי להצליח לחרוש מבלי שהאויב ישים לב עד שהדבר יתנוסס כעובדה מוגמרת בשטח.

חסרים לנו עוד כ30,000₪ בשביל לרכוש טרקטור חקלאי, שנוכל לעבד בעזרתו את האדמה, מדובר בסכום משמעותי אבל לא בשמיים ובעזרתכם נוכל להשיג אותו בקלות בעז"ה, בואו וקחו חלק!

בגבעה שלו, הרחק מרחובות העיר והרעש של החיים המודרניים, הוא מוצא את השקט שלו, את האמת שלו.

הוא יוצא אל המרעה, עם עדרו הצנוע, כובש ברגליו את האדמה הסלעית, שומע את רחש הרוח בין עלי עצי הזית העתיקים, חש את רטט החיים הנובעים מעפר הארץ הזו, המבטיחה והמצפה לשובם של בניה.

הנער הזה, שמתגייס כל יום מחדש לשירותה של הארץ, סופג בליבו את כאבה ואת שמחתה, את חומה ואת עוצמתה.

הוא שומע היטב את כל מה שמדברים עליו. איך קוראים לו "פורע חוק", איך מתייגים אותו כקיצוני, איך רודפים אותו, עוצרים אותו ואת חבריו במעצרים מנהליים ובהרחקות, ובעיקר איך כולם מעבירים עליו ביקורת שאין בה רחמים. באבחת מקלדת ובהינף עט הם יחרצו את דינו. אך הוא בשלו.

הוא שומע, אך הוא אינו נשבר.

כל עלבון וכל השמצה רק מגבירים את נחישותו, מחזקים את שורשיו במקום הזה, שבו עץ האמונה שלו נטוע.

הוא אוהב את הארץ הזאת, לא במילים ריקות ולא באהבה חולפת. הקשר שלו לאדמה הוא קשר של גשם ראשון על אדמה צמאה ויבשה, של חיטה זקופה בשדה בוער בשמש הקיץ, של שורשים שנאחזים עמוק בתוך הסלע

בכל יום מחדש הוא יוצא לרעות את העדר, להכות שורשים בעומק הקרקע, באהבה שאין בה תנאי, במסירות שאין לה קץ. מול העולם כולו, הוא נאחז במרעה שלו, בגבעה שלו, בארץ ישראל. הארץ שציפתה לו אלפיים שנה. והיא מחזירה לו אהבה.

(צילום: משה שלייפר)